ואל אישך תשוקתך

 

תום מרפי היה בדרכו הביתה. קרני השמש צבעו בזהב כתום את שורת הבתים שלפניו. חלונותיהם, כמו עינים אפלות, ליוו אותו בחמלה. כשפתח את השער המוביל לביתו, שחו כתפיו. "איך יסביר למוירה את מה שהוא עצמו לא לגמרי מבין?"

לפני שלושה ימים איבד תום את שפיות דעתו והלך לחפש אישה. הוא מצא את מה שהיה עליו לצפות למצוא. את הלן שניסתה נואשות להיכנס להריון והייתה מנועה מלהשתייך לאחד ממועדוני התענוגות (רשמית, סירבו הללו לקבל  לשורותיהם נשים שלא היו אמהות). ואת רוזה שעבדה במוסד להרפיה (בית זונות). הוא לא רווה נחת מהניסיון לשכב איתן. דווקא הלך לו. כל אחת מהן עשתה כמיטב יכולתה וידיעתה כדי לענג אותו ולהביאו לסיפוק גופני, אבל הרגשתו רק הורעה. לא מספיק שבגד במוירה, אישתו, הרגשתו שהוא בעצם מיותר רק התחזקה. במיוחד כשיצא מהמוסד להרפיה ועינו צדה את רוזה ממהרת לממכ"ת (מועדון מכונת התענוגות) המקומי.  חיוך עיקם את שפתיו כשנוכח שרוזה הולכת להחזיר לו את כל הכסף ששילם לה. חברתו, חברת ר.ר. בע"מ החזיקה בחמישים אחוז מהממכ"תים.

הכל התחיל לפני חצי מאה, עם סבא ריצ'ארד. ריצ'ארד מרפי היה נשוי לננסי. יחד הולידו וגידלו שלושה ילדים. לכאורה, יכול היה ריצ'ארד מרפי להחשיב עצמו כאדם מאושר. היה לו בית יפה, אישה נאה, שלושה ילדים מוצלחים ועבודה מאתגרת שגמולה בצידה. אבל, הוא לא היה מאושר. הוא היה מטבעו גבר חושני שידע ורצה להתענג מחיי המין שלו. לאחר ניסיונות רבים, הגיע למסקנה שאישתו לעולם לא תשתף איתו פעולה. בצר לו חיפש ומצא לעצמו פילגש.

רחל הייתה בתחילת שנות הארבעים שלה כשפגשה את ריצ'ארד. אישה בוגרת ועצמאית שקיבלה בברכה בן זוג קבוע למיטה, אבל סירבה למסד את הקשר בטענה שאינה רוצה להרוס משפחה. ריצ'ארד היה מאושר. סוף סוף מצא אישה כלבבו. לא רק שהייתה חושנית ומלאת תאווה במיטה אלא שגם יכול היה לשוחח איתה בנושאים טכניים שהטרידו את מחשבותיו. במובנים רבים הייתה קרובה אליו יותר מאישתו ואין ספק שסמך עליה יותר.

בהיותו גבר נשוי, עם התחייבויות משפחתיות והתחייבויות אחרות גם, קרה מדי פעם שעברו שבועות בין פגישה לפגישה. באחת הפעמים הללו, העלתה רחל הצעה שנראתה הגיונית ביותר. היא ביקשה שיבנה עבורה מכונה שתוכל לספק את צרכיה בתקופות  שהוא עסוק בהתחייבויותיו. "מכונה כזו תחסוך לי את הטרחה לחפש לך מחליף זמני." טענה וריצ'ארד נאלץ לחייך ולהסכים.

ריצ'ארד  - בהיותו מהנדס מכונות - סיפק את התכנון והביצוע המכניים ואילו רחל - כמהנדסת אלקטרוניקה - סיפקה את הבקרה החשמלית. שנתיים עבדו עד שהגיעו לדגם ראשוני שהצליח לספק את הדרישות של רחל. 'מכונת התענוגות' כינתה אותה רחל וכך הוטבע שמה לדורות. 'מכונת התענוגות' או בקיצור מכ"ת, נראתה כשילוב מבעית בין עכביש מרובה רגליים (קרוב למאה) ומיטת עיסוי משוכללת. כל 'רגל' צוידה בסיומת דמוית עור שחיפתה על גוף חימום זעיר וחיישן משוכלל. בעזרת לוח בקרה שהותקן בידיות המיטה, יכול היה כל 'מתענג' לכוון את תנועת הרגלים ואת חומן. משהגיע לצירוף המתאים יכול היה לשמור את התוכנית בעזרת קוד אישי ולחזור עליה ככל שהתאווה. שניהם היו גאים ומלאי סיפוק מיצירתם.

רחל, בהתרגשות רבה ובגאווה הזמינה מספר חברות לנסות את המכ"ת. התוצאות היו מדהימות. כל אחת מהן רצתה מכ"ת משלה או לפחות גישה חופשית למכ"ת. ריצ'ארד, בהיותו לא רק מהנדס מוכשר, אלא גם איש עסקים עם חזון, זיהה מיד את ההזדמנות העסקית ותוך זמן קצר הוציא לשוק שלושה דגמים של המכ"ת. דגם גדול שנועד למועדוני מכ"ת, דגם בינוני שיכול היה לספק עד חמש נשים ונועד לקבוצות אינטימיות ומסיבות פרטיות ודגם אישי. הממכ"תים פרחו והתרבו כמעט בקצב של הרביה האנושית, רק שדומה שהרביה האנושית פחתה.

הממכ"תים הפכו במהרה למועדונים לנשים בלבד. לא מכח חוק כלשהו. נשים פשוט הדירו רגליהן ממועדונים שקיבלו או העסיקו גברים. תום הכיר את המצב מקרוב. אחד מתפקידיו בחברה המשפחתית היה הכשרת טכנאיות שתיקנו ושיפצו את המכ"תים. רק נשים התקבלו לקורסים הללו משום שרק נשים יכלו להיכנס למועדונים.

ריצ'ארד חשב שהשפעת המכ"תים היא חיובית ביותר. אפילו על ננסי, אישתו, השפיעה המכונה לחיוב. היא נעשתה רגועה יותר, שמחה יותר, סובלנית יותר. לא היו יותר התפרצויות של צעקות מצידה והיא ללא ספק חייכה יותר. הבית נעשה מקום שהיה טוב לחזור אליו. שנתיים לאחר פתיחת הממכ"ת הראשון הוציאו המועדונים חוק שקבע שרק אימהות יכולות להתקבל כחברות במועדונים. הרבה נשים צעירות זעמו והפגינו את חוסר שביעות הרצון שלהן. הגברים וריצ'ארד בתוכם, לא ממש הבינו במה העניין (מועדוני מכ"ת לגברים בלבד נחלו כישלון חרוץ). הנשים המבוגרות נראו מרוצות ומלמלו משהו על שמירת התא המשפחתי והמשך הגזע האנושי. ממכ"תי מחתרת נפתחו (רק העשירים מאד יכלו להרשות לעצמם חברות שם) והעיתונות פירסמה מאמרים של פילוסופים ידועים ופסיכולוגים שחזו מהפכה חברתית. אבל, איש לא הקשיב להם. תחזיות שאמרו כי השפעת המכ"ת תהיה שווה או אפילו גדולה מהשפעת הגלולה נראו אבסורדיות, אם לא ממש מצחיקות. הפילוסופים והפסיכולוגים צדקו.

הבר של מלון שלווה הציע שקיעה מהירה בתהום הנשיה ותום נענה לאתגר כשרוקן בקבוק ג'וני ווקר בפחות מחצי שעה. הוא התעורר עם פה יבש וכאב ראש מפעם. החדר נראה מוכר משהו למרות שהוא היה בטוח שלא ראה אותו מימיו. על המגבת באמבטיה היה רקום "מלון שלווה". על מפתח הפלסטיק שמצא על השידה היה מודפס המספר 314 . "אחר צהריים טובים, מר מרפי" ברך אותו קולו האדיב של פקיד הקבלה. "אחר צהריים?" חרק "מה השעה?" "השעה אחת ועשרים דקות, מר מרפי".  הוא לא יכול לחזור הביתה במצבו. בכל סרטי הבלשים שראה, מישהו שפך כמויות של קפה שחור לגרונו של הגיבור המבוסם ונראה שהבלש המהולל חזר לעשתונותיו מיד. תום חשב שזה שווה נסיון. בזהירות, הגיע למעלית וירד ללובי. בצעדים קטנים ואיטיים הגיע לשולחן פנוי והוריד את גופו בעדינות לתוך הכיסא. מלצרית צעירה שאיבחנה נכון את מצבו לחשה באוזנו "אני אזמין בשבילך ארוחת בוקר וקנקן גדול של קפה, אדוני". הקפה החזיר לו מספיק מעשתונותיו כדי שיתקשר לסוזן, אחותו, ויודיע לה שאין צורך לדאוג לו. "אחזור כשאסיים לטפל בנושא שאני מטפל בו עכשיו." סיים בלי לתת לה אפשרות לשאול שאלות. שדרת החנויות במלון סיפקה לו בגדים במחיר מופקע. אמבטיה וגילוח הסירו חלק נכבד מריח הוויסקי אבל, מבט בראי הבהיר לו שעיניו אדומות ועורו נראה כמו קלף. הוא לא חשב שיוכל לעמוד בשאלות של מוירה שלא לדבר שעדיין לא התקרב אפילו לפתרון הבעיה שהציקה לו. הוא תהה אם סיבוב נוסף בבר יעזור. זה לפחות יעזור לו לשכוח. מאז ומעולם היה מאמין גדול ב"לישון על הבעיה". אבל הפעם, מזלו בגד בו.

בשולחן מאחוריו ישבו שני גברים בשנות החמישים שלהם וניסו לשכנע את עצמם עד כמה מצבם הנוכחי טוב יותר. "מאז שקניתי לה מכ"ת, דבי שלי מחכה לי, כולה חיוכים. אפילו כשאני מאחר ללא הודעה מראש היא לא צועקת ולא מתרתחת. רק מחייכת ואומרת שהיא מקווה שהארוחה בתנור לא נשרפה." הצהיר אחד הגברים. "אין לנו כסף לקנות מכ"ת." ענה הגבר השני "אז רשמתי את שילה שלי לממכ"ת. כל ערב היא חוזרת אחרי תוכנית הספורט החביבה עלי, עם חיוך. כבר יותר מחודש שלא רבנו."

שלוש הכוסיות שהספיק לרוקן גרמו לתום לעשות משהו שלא היה חולם עליו. הוא קם והתיישב ליד שולחנם של השניים  ושאל "אם הכל כל כך נפלא למה אתם מנסים לשכנע את עצמכם שאתם מאושרים?" שני הגברים הכחישו בתוקף. תום רק ישב וחיכה. אחרי הרבה הצהרות על אושר שמימי וסיבוב שתיה נוסף הודה בעלה של שילה "אני נכנס למיטה רק אחרי שהיא נרדמת. אני חושש מההשוואה הבלתי נמנעת. לא נגעתי בה כבר יותר מחודש וזה לא בגלל שאני לא רוצה." "דבי מאד אדיבה אלי" החרה אחריו הגבר השני "אולי היא חושבת שהיא מפגינה תשוקה אבל, לילה אחד היא קמה והשתמשה במכונה אחרי שקיימנו יחסים. כששאלתי אותה ענתה, בחיוך, שהיא לא רצתה לעייף אותי יותר מדי אבל גם לא רצתה להשאר לא מסופקת. מאז אני לא מנסה אפילו." "אי אפשר להתחרות במכונה." הסכים הגבר הראשון. "אתם חושבים שצריך להתחרות במכונה?" שאל תום. שני הגברים הביטו בו ברחמים כאילו היה קצת מפגר. "כשלאישתך יהיה מכ"ת גם אתה תבין." תום נמנע מלספר להם מי הוא והזמין עוד סיבוב של משקאות. "נכון, אני מתחרה במכונה" חשב "אני לא יכול לנצח את המכונה. מי כמוני יודע! בשביל מה מוירה צריכה אותי?" "מלצר!" צעק "תביא לכאן את כל הבקבוק!"

כשפקח את עיניו לא ידע אם השעה היא שעת בוקר, צהריים או ערב וגם לא היה לו איכפת. הפטישים בראשו הלמו בקצב שהוא לא הבין ופיו היה מלא חול. בכח הרצון בלבד גרר עצמו לאמבטיה והערה כוס מים לתוך גרונו הדואב. כשנשכב שוב על המיטה הכפולה הצליח להבין סוף סוף את קצב הפטישים: ואל אישך תשוקתך... ואל אישך תשוקתך... "בראשית פרק ג" חשב כשערפל האלכוהול שב ועטף אותו. "אבל מוירה משתוקקת למכ"ת..." החשכה אספה אותו אליה בחמלה ושכחה .

תום היה בטוח שהפעם השעה היא שעת בוקר. הוא לא ידע כמה זמן היה מוטל חסר הכרה. מן הסתם הרבה משום שהלמות הפטישים פסקה. נותר רק לחש שהוא הצליח להתעלם ממנו. בגדיו החדשים נראו כאילו לבש אותם חודש ללא הפסקה אבל, בגדיו הישנים, נקיים ומגוהצים נחו ארוזים בחבילה על השידה. שעה אחר כך, כשהוא רחוץ ונקי עשה את דרכו לכנסיה הקרובה. "אבי" פנה אל הכומר שפתח את הדלת "אני צריך לקרוא את בראשית." כשהגיע לפרק ג פסוק טז ריצדו האותיות מול עיניו: ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך... הכומר שעקב אחר אצבעו של תום נאנח. "בני, אל תקח את הדברים כפשוטם. אשה עושה את רצון הגבר שלה משום שהיא אוהבת אותו." "אבל אם היא כבר לא משתוקקת אליו..." רעד קולו של תום "אם הגבר כבר לא מספק אותה? איך אני יכול להיות בטוח שאישתי עדיין אוהבת אותי?" "יש דרכים אחרות לשמור על קירבה ועל אהבה. כשצעירים, התשוקה המינית מאפילה על הדרכים האחרות אבל כשמתבגרים ולהט התשוקה הפיזית מתמעט הדרכים האחרות הן ששומרות על גחלת האהבה." "הדרכים האחרות?" הכומר חייך "נועם הליכות, כבוד, הערכה, שיתוף בשמחה ושיתוף בעצב, תמיכה, מילה טובה. לפעמים נשיקה וחיבוק מקרבים הרבה יותר ממעשה האהבה." "ואיך אני יכול להשתמש בכל הדרכים האלה?" הכומר בחן את תום "כמה זמן לא היית בבית?" תום הופתע. "היום הוא היום השלישי." "באמת? לפני שלושה ימים ישבת ודיברת עם אישתך ושיתפת אותה בבעיה שמציקה לך?" "דיברתי עם אישתי?" תום לא הבין מה הקשר. בעדינות, הקים הכומר את תום על רגליו וליווה אותו אל דלת הכנסיה. "להיות בבית זה להיות שם בשבילה, לדבר איתה. לך. המפתח לפתרון בידיה."

תום בחר לחזור הביתה ברגל, מנצל את הזמן לעשות סדר במחשבות שהתרוצצו במוחו. לא היה סיכוי שמוירה תוותר על המכ"ת שלה והוא לא התכוון להשפיל את עצמו ולבקש זאת ממנה. אז מה יאמר לה? שהוא לא יכול להתחרות במכונה? היא תחשוב שהוא חלש, לא ראוי. הוא הרגיש לא ראוי. בשביל מה היא צריכה אותו?  היא עדיין אוהבת אותו? הוא לא היה בטוח, אבל מסקנה אחת הייתה ברורה. הוא אוהב את אישתו והוא רוצה לחיות איתה, באושר. אם רק תראה לו שהיא עדיין נזקקת לו, שהיא עדיין אוהבת אותו... אם בשביל שתזדקק לו, אם בשביל שתאהב אותו הוא צריך לדבר איתה, זה מה שהוא יעשה! "מה שגבר מאוהב מוכן לעשות עבור אהבתו!" הרהר לעצמו ופתח את הדלת. מוירה ניצבה לפניו מביטה בו בדאגה. "את עדיין אוהבת אותי?" שאל בחשש כשאספה אותו אליה בחיבוק שובר עצמות.

סוף